מה לאל הקולנוע ולדולות המוות
הרבה פעמים אני שומעת על תהליך התאבלות (או עצב) בקונטקסט של האובדן. אומרים שאבל ניתן לנו בתור עזרה בעיבוד אובדן. אבל אני הגעתי למסקנה שלא רק לזה. אבל ניתן לנו בשביל לעבור על כל דבר בעולם כולו. ואם מדובר כבר באובדן אז עיבוד אובדן של עצמי - החלק שקפא, האבוד של עצמנו.
אספר על המקרה שקרה לי.
נגשתי לתסריטאי, במאי, סופר שאני קצת מקדישה הרבה שנים כדי שהוא יחתום על הספר החדש שלו (זה היה בקריאה הראשונה החברתית שלו). הוא חתם. בלי להסתכל עליי. ממש חתם הסתובב עם הגב אליי והושיט לי את הספר. מהגב שלו. החיבור לא קרה, רציתי להסתכל לו בעיניים רציתי להודות, הסתכלתי עם עיניים פקוחות לרווחה כמו ילדה בהתפעלות. הוא חתך אותי בשפת הגוף שלו, כל אפשרות לקשר בזמן שהייתי בעמדה הכי רגישה, פתוחה, עם לב רך, לגמרי תלויה ברחמים שלו.
יכולתי להגיד לעצמי: זה בגלל שעשית משהו לא נכון. תנסי לנחש איך היית צריכה להיות כדי שזה לא יקרה? (רמה הכי נמוכה).
יכולתי לגעת לו בכתף ולהגיד: ״היי, אתה בכלל שמת לב למה שעשית?״, להוציא את כל מה שאני חושבת ומרגישה להתנהגות כזאת. נשמע בוגר, נכון? הרי הייתי שמה גבולות… אז זהו שבמקרה כזה הייתי יוצרת קשר בכוח, גם אם זה קשר אגרסיבי, ועוד תחת המסיכה שאני שמה גבולות. לפעמים זה חשוב להגן ולשים גבול. אך במקרה הזה ספציפי זה היה בכוח להתחבר אליו, לשמור על החיבור בכל מחיר, רק לא למות. עדיין לא בוגר.
הרגשתי כאילו קברו אותי חייה מתחת לאדמה, תחושה מוכרת מהעבר. אז להישאר חיה בסיטואציה כזאת ולא להיכנס ״להקפאה״ בשבילי היה לבחור (וזה חשוב) להישאר נוכחת. למה שקורה, למציאות, לכאב שלי. בלי האפשרות לעבור את זה עם ההוא שבנוכחותו זה קרה. להישאר באי נוחות הזה קצת. ואז עוד קצת, בלי לאבד את התנועה הפנימית (אגב, לתנועה הפנימית מאוד עוזרת תנועה חיצונית - רכבתי על אופניים לאורך הים ושמעתי מוסיקה אהובה עליי). ואז הגיעה היא - דולת המוות הפנימית שלי. כדי לנדנד אותי. ללוות אותי לדרך האחרונה, להוליד אותי מחדש. להסתכל לי בעיניים בתשומת לב המלאה, בלי להסיט מבט, לראות את הכאב שלי. להשאיר אותי במצב הכואב שלי, בנדנוד עדין, כדי שברגע שיהיה לי די, אעבור למצב החדש. דולת המוות הפנימית שלי נתנה צורה לעצב שלי בזמן שאני הכואבת אפילו עוד לא הבנתי שיש על מה להתאבל, שאלה אותי את השאלות המדוייקות.
עיבוד של שתי חוויות ביחד ושני תסריטים בו זמנית התאפשר בזכות זה, שבנוסף לחלק הפצוע שבי ״היה בבית״ עוד מישהו. וזה היה העד הפנימי שלי. הוא זה שהחזיק את שני התסריטים בו זמנית, נתן מקום להכול, במיוחד לזה שמתנגד, לדיסוננס, שום דבר לא מוזר לו, הוא רואה בבהירות, הוא פתוח להכול, מנוכר מהכול אף איכשהו מחובר לכל דבר שבעולם.
אז בשבילי תפקידה של דולת מעברים/אבדן/עצב/מוות הוא בכך שהיא יכולה להיות היצור הזה שלא מסיט מבט ממך כשאתה כואב, כשאתה מתרסק ומתפורר, לא מנסה להסיט את תשומת ליבך ״לציפור שעפה״ לא מנסה לחבר אותך בחזרה בכוח. כשיש נתק בקשר (פרידה, מוות או מוות קטן כשהכול הלך לא כמו שתוכנן או שלא ראו אותך כמו שאתה שוב). ואם משום מה אין בתוכך כרגע את דולת מעברים הפנימית, אפשר לפנות אליי. כדי שבניתוק מהקשר עם מישהו או עם עצמך להחזיר את החיבור ולהישאר חיי. לצלול מתחת לגל ולצוף על פני השטח, לשאוף אוויר, שוב לצלול ולגלוש על הגל. להתחבר - זה שידור. נוכחות - זה מה שבאמת קורה לך, זה החיים עצמם. עד שתגלה את דולת מעברים הפנימית שלך.
אני מאמינה שכולנו נועדנו להיות דולות מעברים/מוות, לעצמנו ולאחרים. באנף אלטרנטיבי של המציאות זה יפסיק להיות מקצוע, כולנו נהנה דולות מעברים.
תגובות