צ׳יזבאטים* מהוספיס

הגעתי להוספיס בנוגע לחדר לאבא שלי. קיבלה אותי המנהלת – אישה רכה ומחייכת. בדרך הארוכה הזאת של השנה האחרונה, שבה אבא הלך ונעלם, המפגש הזה היה עוד נקודת מעבר וקבלה, כמעט לפני האחרונה. הנפש שלי זעקה לעגן את המעבר הזה, להתרסק ולהתארגן מחדש. התפוצצתי בבכי.

האישה הסתכלה עליי בהתפעלות אמיתית ואמרה בעידוד: ״אנחנו באמת פה כדי שבתקופה הקשה הזאת נוכל לאפשר לכם להרגיש שמחה וחיים. בימי שישי יש מוזיקה חיה. משפחות חוגגות את הזמן שנשאר להן ביחד, בסוף אפילו מודים לנו! את רוצה לקרוא ספר חוות דעת?״ היא באמת לא הבינה שהיא לוחצת לי על הנקודה הכואבת. במשפחה שלי לא חוגגים חיים. במיוחד לא אם צריך למות.

שאלתי את המנהלת אם יש להם פה פרקטיקות אחרות חוץ מרפואיות. היא ענתה בחיוב: יש מחטים, עיסויים, מלווים רוחניים. שאלתי אם יש להם דולות מוות. לאישה הנחמדה ירד החיוך מהפנים כאילו אמרתי מילה גסה או אסורה ועכשיו יבוא בוגימן.

״לא,״ היא אמרה, ״אנחנו לא אוהבים את זה. אנחנו באמת עושים הכול כדי שהנוכחות פה תהיה שמחה. זה כמובן לא כל כך שמח כמו בבניין הסמוך עם הילדות, אבל פה גם יכול להיות שמח, תאמיני.״

התלבטתי אם צריך כבר עכשיו או לחכות. האישה הנחמדה ענתה שבדיוק ״התפנה מקום״ בחדר ממש טוב ועדיף לא לחכות עד שהוא ״ייתפס״. שוב באוויר הופיע הבוגימן עם המילה שאסור לומר. איכשהו, בצורה מופלאה לגמרי, החדרים ״מתפנים״ ו״נתפסים״ מהר מאוד.

מרחב לימינלי, עם גינה מקסימה ובריכת דגים ושושנות מים, מקלט אחרון לנפש, ובו חתומה בשבעה חותמות המילה ״מוות״.

עמדתי ליד בריכת הדגים בגינה של ההוספיס ובכיתי. בטח כולם באים לבכות פה. בריכת הדמעות. דג זהב שלא מסוגל להגשים את המשאלות שלך, הוא בא להיות העד השקט שלך. לידי ישבה חבורה של גברים, אחד מהם עישן גראס בכיסא גלגלים. אני רגישה לדברים כאלה, עדיין הרחתי ממנו את הסקרנות הגברית לצדי, היה לו מראה גרמי אך טרם מותש. הסתכלנו בסקרנות שותקת אחד על השנייה. ״למי באת?״ – שאל אותי בשתיקה. ״לאן אתה הולך?״ – שאלתי אותו בשתיקה.

בעוד שלושה חודשים שוב אבכה פה ליד הבריכה עם דגי הזהב. והגבר הזה, בעל המבט העמוק, ישב על קצה מיטת גלגלים בסף הדלת שבין החדר שלו לגינה. מעליו יעמדו עובדת של ההוספיס ומישהו מקרוביו. הגבר בעל המבט העמוק כבר לא יוכל לעמוד בעצמו, ובתמיכת קרובו הוא ייראה כמו תינוק ענק עם פמפרס על גוף עירום, ידיים זרוקות לשמיים כאילו הוא רואה איזה ענן או קרן שמש. למחרת הוא יילך לעולמו. אבל אני, בינתיים, רק חושדת בזה.

נשענתי על אבני הבריכה עם דגי הזהב, מוקסמת ממראה התינוק הענקי ״המתפלל״ לשמיים, ולידי הייתה קבוצת אנשים ששתו בירה משקיות ניילון. הם דיברו וחייכו על משהו, וכאילו לא עשו חשבון לזה שלידם אני בוכה ו״תינוק״ ענק מתכונס למעבר הגדול והסופי שלו. לכל דבר היה מקום. לכל דבר הייתה זכות להיות. הכול היה נראה בצבעים קוטביים אך לא מתנגד לכלום. הסתכלתי על החבורה בעיניים נפוחות; הם לא ביקשו סליחה, לא ריחמו עליי, ובכך נתנו מרחב להכול בחיים האלה. כי אם זה בסדר מבחינתם לשמוח לידי, אז גם לי בסדר לבכות לידם. עברתי לידם, הם הרימו את ה״כוס״ שלהם בשתיקה לחיי, ועניתי להם באותה התנועה.

בעוד כמה שבועות אבא שלי התחיל את השלב של הגסיסה הפעילה, ואימי ואני היינו לידו ובירכנו אותו לדרך האחרונה. יצאתי לחדר המנוחה עם המטבחון להתחמם עם תה. בחדר היה פסנתר והיה מישהו שניגן את ״סונאטת אור הירח״ בשביל אבא שלו. כולנו ישבנו ב״חדר ההמתנה״ והקשבנו לבטהובן. חשבתי לעצמי: זה הקונצרט הכי מוזר בחיי. היה עוגב בשטפאנסדום בווינה בלילה לאור נרות, היה צ׳ייקובסקי במנזר הארמני ביפו העתיקה עם הנוף לים ושמפניה. אבל כל זה… תה קש של ויסוצקי בכוס נייר עם טעם לוואי של דבק, קור אכזרי שחודר דרך זכוכית החלונות הענקיים והדלתות בלילה אחד של חודש מרץ הצעיר, עם צלילי בטהובן ופיצוצים איראניים…. זה…… זכאות לסרט של לארס פון טרייר לפחות, אני חושבת.

הייתה מלחמה בעיצומה, רצנו הרבה לממ״ד באותו הלילה. לאותו הממ״ד גם הביאו את האנשים הגוססים כדי שהם לא ימותו. זה היה לבחירתם. התחבאנו בממ״ד ודאגתי: מה אם אבא שומע את האזעקות וזה מסיט את המיקוד שלו, מפריע לו בדרך למוות, או חמור מכך – מבהיל אותו? ומה אם הטיל ייפול על ההוספיס? וזה עצבן אותי נורא שצריך להתרחק מאבא כדי לברוח מהמוות, בזמן שהכי בא לי להיות לידו ולהיות עדה לכל רגע של הדרך שלו למוות. והרגשתי כאילו אני מידרדרת במדרון חלקלק בין שתי רכבות שנוסעות לשני כיוונים הפוכים – בכך שברחתי מהמוות ורצתי לכיוונו בו-זמנית.

לקראת הבוקר אבא הלך. פה מתבקש סיפור על איזה ניסיון שאבא שלי הקנה לי, אפילו בלי רצונו, אך עכשיו יש פה רק דקת דומייה וריק.

הייתי צריכה לקבל אישור פטירה. ההוספיס היה בתוך בית חולים, והייתי אמורה לקבל את האישור ישירות במיון שלו. אבל בגלל המלחמה, המיון עבר אל מתחת לקרקע. הסתובבתי בעיר הענקית של בית החולים, מבניין לבניין, ושאלתי את אנשי הצוות איפה המיון התת-קרקעי. להפתעתי, חלקם לא ידעו לאן הוא עבר וחלקם כיוונו אותי לדרך שלא הובילה לשום מקום. לאור הבוקר הסתובבתי בעיר הקפואה הזאת, כאילו אני בסרט Silent Hill, ובכיתי מחוסר אונים, מחולשה, מחוסר שינה ומעייפות. נתקעתי ממש במרחב של המעברים האקזיסטנציאליים הגדולים. האזעקות כבר לא נשמעו בבוקר, אחרת זה היה כבר לגמרי Silent Hill ואיבוד קשר מוחלט* עם המציאות. כבר לא הייתי מתפלאת לו יצורים נוראיים היו רוקדים ריקודים מכושפים ברחובות. אבל האיראנים לא העניקו לי את החוויה הזאת.

*לגבי כל צ׳יזבאט נשפכו מספיק דמעות כדי קצת לצחוק עליו. צחוק צריך כדי להיטען במשאבים מחדש ולבכות שוב.