מחטים (דיקור סיני)

"אגדת המאסטר העיוור וואיטי ומקטרת הבמבוק" היא סיפור יפני מפורסם על מרפא אמיתי בשם סוגיאמה וואיטי (1610–1694). וואיטי נולד למשפחת סמוראים, אך התעוור לחלוטין כילד עקב אבעבועות שחורות. לאחר שדרכו של לוחם נחסמה בפניו, הוא נסע לאדו (כיום טוקיו) כדי ללמוד את המיומנויות הזמינות לעיוורים - דיקור ועיסוי.

ביפן העתיקה, אמנות הדיקור הועברה באופן מסורתי לעיוורים (היה להם חוש מישוש פנומנלי ומעורב, שאפשר להם לאתר נקודות לפי השינויים הקטנים ביותר בעור). גם וואיטי סוגיאמה הצעיר רצה נואשות להיות מרפא, אך לא הצליח. אצבעותיו לא היו גמישות מספיק, והמחטים הסיניות העבות של התקופה גרמו כאב למטופלים. מורה מתוסכל גירש בסופו של דבר את וואיטי, בטענה שחסר לו כישרון.

בייאושו, וואיטי נסוג למערה בהר אנושימה הקדוש. הוא שמר על צום קפדני והתפלל בלהט במשך ימים רבים לאלת האמנויות והחוכמה, בנזאיטן (בנטן), וביקש ממנה לגלות לו את סוד הריפוי.

בסוף היום המאה, מותש וחלש, מעד ואיטי על סלע ביציאה מהמערה ונפל. משוחרר מהכאב, הוא הרגיש את מה שדקר אותו על הקרקע. זה היה גבעול במבוק קטן וחלול, ובתוכו משובצת מחט אורן זעירה. באותו רגע, ואיטי גילה גילוי: "אין צורך להכניס את המחט לגוף המטופל בכוח. יש להניח אותה בתוך צינור ההנחיה! אז המחט יכולה להיות דקה כמו שערת אדם, והחדרתה תהיה מיידית וללא כאבים לחלוטין."

הודות לגילוי זה, השיטה היפנית הפכה לייחודית: המחטים הפכו דקות כל כך עד שהחדרתן דמתה יותר למגע קל של כנף פרפר.